איפה גר התה?

כשלמדתי פילוסופיה סינית באוניברסיטה למדנו על דאואיזם ועל ממשיך דרכו, הצ׳אן בודהיזם, שביפן נקרא זן. הצ׳אן הוא יצור־כלאיים, עירוב של בודהיזם הודי מזרם המהאיאנה עם דאואיזם סיני. בסמינר למדנו בין היתר על פרקטיקת זן הנקראת קואן (גונג־אן בסינית: gōng àn 公案). הקואן מנסח את עצמו לרוב בצורת שאלה, שאמורה לעורר אצל התלמיד הבנה שאיננה רציונלית אלא אינטואיטיבית: המורה שואל את התלמיד את השאלה, אומר את האמירה או מספר את הסיפור — ומהתלמיד מצופה לענות תשובה מסוימת, לעתים באופן א־וורבלי, שמביעה הבנה עמוקה של עקרון זן בודהיסטי מסוים (פעמים רבות ישנן תשובות או תגובות שונות אפשריות). במקרים אחרים הקואן מובא בצורת שיחה בין תלמיד למורה, כאשר התלמיד הוא זה ששואל את השאלה ותשובתו של המורה נושאת בחובה חידת זן.

במסגרת הסמינר התבקשנו לכתוב קואן משלנו; את הקואן שלי כתבתי על תה. הנה הוא:

איפה גר התה? 22/12/2020

שאלה: איפה גר התה?

[א]
במתיקות החוזרת (回甘).
[התלמיד:] לאן היא חוזרת?
[המורה:] לאן היא הלכה?

[ב]
במפגש שבין השניים.
[התלמיד:] אבל אני אחד בלבד.
[המורה:] אז אין לך למה להכין תה.

[ג]
התה כמו נווד:
גר בכל מקום, אבל אין לו בית;
נמצא בתנועה מתמדת, אך אינו ממהר לעולם;
פגוש אותו בצומת, והנה חלף־עבר.

[ד]
אגסים, אפרסקים, שקדים ומרציפן —
האם יש מתוק מזה?

הרחבה

קואן זה מוצג כשאלה ששואל התלמיד את המורה, והמורה עונה עליה ארבע תשובות שונות. בשתי התשובות הראשונות השורה הראשונה היא תשובתו של המורה, בעקבותיה שואל התלמיד שאלת המשך לאחר שלא הבין את תשובתו הראשונית (השורה השנייה), והמורה ממשיך לענות (שורה שלישית).

[א]

״המתיקות החוזרת״ (huígān 回甘) היא המתיקות המתקבלת לאחר לגימת התה — זו ש״חוזרת״ (huí 回) לאחר המרירות — ולכן היא איננה ממש טעם אלא טעם־לוואי (aftertaste). משמעות המילה ״מתיקות״ (gān 甘) פה איננה אם כן (רק) במובן של טעם פיזי מתוק: ניתן להשתמש במילה 甘 לתיאור דברים ״מתוקים״ שונים. למשל, gānlín 甘霖 הוא ״גשם מתוק״, כלומר גשם טוב שמגיע אחרי תקופה ארוכה של יובש (אחרי ״מרירות״). לעומת זאת, טעם מתוק בפה נקרא בסינית tián 甜: הסימנית הזו מורכבת מ־ 甘, מתוק, ומ־ shé 舌, לשון — כלומר זוהי המתיקות המורגשת על הלשון (לעומת המתיקות הכללית, שמורגשת לא רק על הלשון).

המתיקות החוזרת משולה כאן לחזרה הבייתה. המתיקות איננה כאמור רק מתיקות פיזית אלא תחושה כללית של ״טוב״, ומכאן גם של בית. התלמיד מקשה על המורה ושואל: ״לאן היא חוזרת?״, כלומר איפה הבית הזה ממוקם. שאלה זו, והתשובה עליה ״לאן היא הלכה?״, מקפלות בתוכן את ההבנה שהבית נמצא בכל מקום: איננוּ באמת ״חוזרים״ אליו, ואיננוּ ״יוצאים״ לחפש אותו. את הבית אנחנו יוצרים במפגש עם אנשים או דברים שונים בחיים, ולכן אין טעם ״לחפש״ אותו כאילו הוא נמצא אי־שם בחוץ (במקום מוגדר אחד, שאם רק נגיע אליו נהיה מאושרים). כלומר הוא אמנם ״בחוץ״ אבל לא באופן שמנוגד כביכול ל״פנים״ — הכל חוץ, באותו מובן בדיוק שגם הכל פנים. כתבתי על כך בהרחבה בפוסט קודם.

[ב]

תשובה זו מבטאת את העקרון המגולם בתשובה הקודמת באופן ישיר יותר: הבית הוא המפגש שבין שניים. התלמיד מקשה וטוען שהוא אחד בלבד, אף על פי שאין זה נכון, כמובן: אף אחד מאיתנו איננו ״אחד״ בלבד, אנחנו תמיד ריבוי של מצבים. המורה, שמבין את הטעות שבאמירתו של התלמיד, עונה שאם כך אין לו למה להכין תה. תה הוא מסורת חברתית לפני הכל, ולכן במובן הפשוט הזה אם אתה אחד בלבד אין לך למה להכין תה (כפי שכתבתי בעבר). אולם במובן עמוק יותר, התעקשותו של התלמיד ״אני אחד בלבד״ מגלמת מחשבה מוטעית לפיה ה״אני״ שלנו הינו קבוע ובלתי־משתנה, בלתי־מושפע מהסביבה, אחדות מושלמת. עם גישה כזו, אפילו אם אפגש עם אדם אחר לא אוכל לקיים איתו מפגש אמיתי, לא אוכל לכונן איתו בית: סגירותו ומלאותו של ה״אני״ אינן משאירות שום פניוּת, שום ריקות לתוכה יוכל ה״אחר״ להיכנס. עליי להשתחרר מתפיסה כזו של ״אני״ על מנת שאוכל לקיים מפגשים אותנטיים עם אחרים, ולכן כל עוד אני סבור ש״אני אחד בלבד״ אין לי למה להכין תה (כלומר אין לי למה לקיים מפגשים, או לכונן בתים).

[ג]

גם התשובה הזו מסבירה את מושג הבית במונחים של תנועה ושינוי: אם אצליח לעשות כל מקום ל״בית״, במובן מסוים לא אגור באף מקום (קבוע); אם אהיה שרוי בתנועה מתמדת, לא אחשוב על היעד אליו אני מנסה להגיע וכך לא אמהר לעולם. לבסוף, כל מפגש או כל רגע בחיים הינו בר־חלוף: דבר אינו נצחי, ואם אבין זאת לא אנסה להתקבע או להיאחז בדברים — באנשים יקרים, בחפצים, בחוויות ואפילו בתובנות.

[ד]

תשובה אחרונה זו מפנה את תשומת הלב אל הרגע הנוכחי, כמיטב המסורת של הזן בודהיזם: המורה מציין בפני התלמיד את טעמיו של התה הנוכחי אותו הוא טועם באותו הרגע. הנזיר ג׳או ג׳ואו (ג׳ושו ביפנית) היה ידוע בפרקטיקה זו במיוחד: כששאלו אותו על משמעות הזן, הוא ענה: ״עץ האלון בחצר האחורית״. תשובה ממין זה מכירה ללא מילים מפורשות בחלופיותו של הרגע, כמו גם בחלופיותן של המילים. יש בה מימד של ויתור על ההסבר הדיסקורסיבי, במקרה זה ויתור על ההסבר של מושג הבית. בה בעת, היא בכל זאת מצליחה לומר משהו על הבית: הבית נמצא כאן.