פורסם ב מאת אופק נגאר

ההיסטוריה של גונג פו צ׳ה: ״מסורת מומצאת״?

כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, ואני עונה להם ״טקס תה סיני מסורתי״, קשה לי להסביר במשפט אחד מה זה אומר בדיוק. המילה ״תה״ ברורה (למרות שאנשים עדיין מופתעים לגלות שתה מופק מצמח התה, camellia sinensis); המילה ״סיני״ גם ברורה במבט ראשון, אבל למעשה היא חלה על טווח רחב מאוד של מיעוטים וקבוצות אתניות, שמסורות התה שלהן שונות ומגוונות מאוד. מה שמוביל אותי לביטוי ״סיני מסורתי״ שמעורר בעיה: באיזה מובן גונג פו צ׳ה הוא ״סיני מסורתי״, כלומר מסורת של מי הוא בכלל? וממתי? (גם המילה ״טקס״ מעוררת בעיות, עליהן אני מתכנן לכתוב בפוסט אחר.)

המיתוס: ״מאוד עתיק, שושלת טאנג״

אחת השושלות האהובות על הסינים היא שושלת טאנג (Táng 唐) ששלטה בשנים 618-907 לספירה הנוצרית. שושלת טאנג מוכרת כ״תור הזהב״ של האינטלקטואלים, ובה פרחה התרבות הסינית. כיום, כשאנשי מכירות סינים רוצים לשווק משהו כ״סיני מסורתי״, הם מייחסים אותו או את השורשים שלו לשושלת טאנג.

גם את השורשים של מסורת הגונג פו צ׳ה נוטים הסינים, לעתים, לייחס לשושלת טאנג, אף על פי שמדובר בשני אופנים שונים לחלוטין של שתיית תה. בקצרה, בשושלת טאנג נהגו להוסיף לתה המון תבלינים שהפכו אותו לסוג של מרק: הם הוסיפו מלח, ג׳ינג׳ר, בצל, פירות, קליפות תפוז, נענע ותבלינים נוספים. התה לא עבר תהליך של חליטה (כלומר השריית העלים במים לזמן קצוב); במקום זאת, היו מגרדים את התה לאבקה ומרתיחים אותה יחד עם התבלינים, כך שלמעשה היו צורכים את עלי התה עצמם. את המידע הזה אנו מקבלים מהספר החשוב ״קלאסיקת התה״ (chájīng 茶經) מאת לו יו (Lù Yǔ 陸羽), שהיה סקוֹלר חשוב של תה במהלך שושלת טאנג.1 כך, אפילו מהבחינה הפרקטית גרידא ברור שאין בין התה של שושלת טאנג לבין גונג פו צ׳ה דבר משותף אחד. ואכן, אף ״שתיין תה״ לא יקשור ברצינות בין גונג פו צ׳ה של ימינו לבין תה משושלת טאנג (אלא אם כן, כאמור, הוא מנסה לבצע מכירה).

ובכל זאת, הטענה לקשר שכזה נשמעת, לפחות במידה מסוימת — לא בקרב צרכני התה המקומיים, אמנם, אלא באקדמיה הסינית. האקדמאי אולי הבולט ביותר שמתאמץ לנפץ את המיתוס הזה הוא לורנס ז׳אנג (Zhang) מאוניברסיטת הונג־קונג, שמצטט בעיקר מתוך פרסומים של שני חוקרים מאוניברסיטת שאנטואו שבסין, ששמותיהם צ׳ן ש׳יאנגבאי ו־צ׳ן דזאילין (Chen Xiangbai & Chen Zailin). צ׳ן וצ׳ן כותבים, למשל:

[Gong fu cha is] an extension of the chayi [Tea Art] from The Classic of Tea [from Tang Dynasty]. It is precisely the fruit of a process of over a thousand years of accumulation, dissemination, and development from the gongfucha art from The Classic of Tea.2

ז׳אנג מזלזל בניסיונותיהם של צ׳ן וצ׳ן לכרוך בין גונג פו צ׳ה לבין התה של טאנג, ואף מרחיק לכת ומאשים אותם ביצירת ״מסורת מומצאת״ — ביטוי שעל טיבו אבקש לעמוד בהמשך. הוא גם מייחס לניסיונותיהם אינטרסים פוליטיים — אף על פי שיש לציין, שבתור חוקר הונג־קונגי לא ניתן לשלול את האפשרות שגם האינטרסים של ז׳אנג אינם חפים מגוון פוליטי. כל העיסוק בשאלת ״מקורו של הגונג פו צ׳ה״ הוא למעשה פוליטי יותר משהוא היסטורי, כפי שארצה להראות כעת דרך סיפור ההתגלגלות של הגונג פו צ׳ה מסין, לטאיוואן ובחזרה לסין.

ההיסטוריה: כ־200 שנה בלבד

גונג פו צ׳ה, אם כן, התחיל באזור צ׳אוג׳ואו שבמחוז גואנגדונג בדרום־מזרח סין, במהלך שושלת צ׳ינג (1644-1911) — האחרונה שבשושלות הקיסריות. התיעוד הראשון למסורת מקומית זו פורסם בשנת 1792 על ידי יואן מיי (Yuán Méi 袁枚), שכתב על כך בספר הגסטרונומיה שלו ״מתכונים מִגַּן סווי״ (Recipes from Sui Garden).3 יואן כתב בפירוט על אופן הכנת התה באזור הרי וו־אי, שכלל כלי תה קטנים במיוחד וחליטה חוזרת ונשנית של אותם עלים. עם זאת, הוא לא השתמש עדיין בביטוי ״גונג פו צ׳ה״ — השימוש הראשון בביטוי זה בכתב נעשה רק בשנת 1801 על ידי יו ג׳יאו (Yú Jiāo 俞蛟), שהיה פקיד ששירת תקופה מסוימת במחוז גואנגדונג.4 בכל מקרה, שני הסופרים כתבו על גונג פו צ׳ה כמסורת מקומית שהם נחשפו אליה לראשונה, ולא כתיאור של דבר מוכר ושגרתי. בשאר המחוזות בסין, אם כן, שתו תה בדרכים אחרות ומגוונות. ז׳אנג מסכם זאת כך:

To the rest of China gongfucha was interesting, but no more so than any other regional tea culture; it was novel for its unique procedures and implements. There were many other traditions in China for tea drinking.5

אולם כיום כל אותן מסורות נדחקו לשוליים: גונג פו צ׳ה מוכר בתור ״טקס התה הסיני״ — ה־ סיני, בה״א הידיעה. כיצד הוא הפך ממסורת תה מקומית למסורת התה הסינית האולטימטיבית?

כאמור, כמו הרבה דברים אחרים בחיים גם כאן העניין הוא פוליטי, והוא עובר דרך טאיוואן. אחרי מלחמת האזרחים הסינית, התבצרו אנשי מפלגת הקְווֹמִינְטַנג (Guómíndăng 國民黨) — שהפסידו לקומוניסטים — באי טאיוואן, שם הם שלטו תוך כוונה לשוב ולכבוש את סין היבשתית. עד שנת 1971 הם אפילו השתתפו במועצת הביטחון של האו״ם, אבל אז הם הוחלפו על ידי הרפובליקה העממית של סין. כך, במהלך שנות ה־70 וה־80 התאמצה טאיוואן לשכנע את העולם כולו שהיא ״סין האמיתית״, ושמגיע לה לא רק להיות מוכרת ככזו על ידי האו״ם אלא גם לשלוט בסין כולה. זו הסיבה לכך שעד היום טאיוואן לא הכריזה על עצמאות — אם יכריזו על עצמאות הם יודו בכך שהם אינם ״סין״ אלא משהו אחר (וגם, סין תראה בכך הכרזת מלחמה).

זו גם הסיבה לכך שכשהמציאו הטאיוואנים את ״אמנות התה״ (cháyì 茶藝) בשנות ה־70, הם לא כינו אותה ״אמנות התה הטאיוואנית״ אלא ״אמנות התה הסינית״ (Zhōnghuá cháyì 中华茶藝). הם ביססו אותה על מסורת הגונג פו צ׳ה שהכירו, מכיוון שרבים מהם הגיעו במקור מגואנגדונג ופוג׳יאן,6 אבל גם על התרבות היפנית שספגו במהלך הכיבוש היפני שנמשך עד אמצע המאה ה־20. כחלק מהניסיון לנכס לעצמם את התואר ״סיני״, הם הציגו את ״אמנות התה״ לא כדבר חדש אלא כהחייאתה של מסורת סינית עתיקה.

לסין היבשתית הגיעו כל הטקסיות והסיניוּת הללו רק מאוחר יותר, בסביבות שנות ה־90, דרך קשרי מסחר בין טאיוואן לסין. הסינים אימצו את המסורת החדשה־ישנה הזו, שמילאה את החלל החסר שהשאירו מהפכות התרבות הקומוניסטיות. האופי המקומי של הגונג פו צ׳ה (כמסורת של אזור צ׳אוג׳ואו) היטשטש, ואיתו גם תג הייבוא הטאיוואני וההשפעה היפנית, והוא הפך גם בסין היבשתית למסורת סינית כללית.7 דוגמה לכך ניתן לראות בשימוש הנפוץ מאוד כיום בכל רחבי סין בגונג דאו ביי (gōngdào bēi 公道杯), ״כוס הצדק״, אותה המציאו הטאיוואנים על מנת למזוג תה בריכוז שווה לכל האורחים. בגונג פו צ׳ה של צ׳אוג׳ואו הכלי הזה אינו בשימוש עד היום, אולם בשאר סין הגונג דאו ביי נספגה לתוך מסורת הגונג פו צ׳ה תוך טשטוש המקור הטאיוואני שלה, והיא נחשבת לחלק אינטגרלי בסט הכלים של טקס התה הסיני.8

״מסורת מומצאת״

כאמור, ז׳אנג וחוקרים אחרים מציעים להבין את ״אמנות התה״ כ״מסורת מומצאת״ — מונח שטבע ההיסטוריון אריך הובסבאום — שהושפעה, כאמור, מטקסי תה אחרים באסיה, כמו למשל טקס התה היפני והקוריאני.9 על ההשפעות של טקס התה היפני על היווצרותו של טקס התה הסיני אכתוב בפוסט הבא; אבל ההשפעות הללו אינן מה שהופך את טקס התה למסורת מומצאת: כל מסורת היא ״מומצאת״ במובן זה שהיא נוצרה באיזה שהוא שלב בהיסטוריה, והייתה נתונה להשפעות חיצוניות שעיצבו ושינו אותה לאורך הזמן. במילים אחרות, הפנטזיה הנוסטלגית של מסורת ״אותנטית״ שנוצרת מעצמה באופן ספונטני, כביכול ״טבעי״, היא פנטזיה ריקה. לכן, מסורת מומצאת איננה בלתי־אותנטית בהכרח, אלא היא מסורת שנוסדה והוגדרה מלכתחילה כמסורת, ולעתים מתיימרת לקשר עם מסורת עתיקה יותר (אם כי לא תמיד). הובסבאום העניק את הכינוי הזה לגל של פרקטיקות תרבותיות שצמחו החל מסוף המאה ה־19, שמהוות חלק מפרוייקט מודרני של יצירת זהות תרבותית משותפת. אין בכך שום פסול, ואף לא סימן לחוסר־אותנטיות — אולם מוטב להיות מודעים לציר הזמן ההיסטורי האמיתי של התפתחותה של מסורת אם מבקשים לעמוד על טיבה.10

מה שחשוב לענייננו הוא, שאף על פי שגונג פו צ׳ה התקיים בגואנגדונג כבר בסוף המאה ה־18, רק במחצית השנייה של המאה ה־20 הוא הפך מעניין יומיומי לסוג של טקס, ותוך כדי כך גם ממסורת מקומית למסורת סינית כללית. ה־מסורת ה־סינית ה־כללית. כך נוצר המושג המאוד מבלבל, ״טקס״ התה ״הסיני״.

חשוב, אם כן, לעמוד על ההיסטוריה האמיתית של הגונג פו צ׳ה אם רוצים להבין מהו. מה מבדיל את הגונג פו משיטות חליטה אחרות? האם הוא רק שיטת חליטה, כלומר משהו פרקטי ויומיומי, או שהוא עניין טקסי או אמנותי? מהו בכלל ״טקס״, ומה יכול להיות טקסי בתה? כל השאלות הללו, שהן פילוסופיות יותר משהן היסטוריות, יישמרו לפוסט הבא.

הערות

  1. Evans, John C. Tea in China: The History of China's National Drink. Greenwood press, 1992. p. 45; Wu, Juenong. An Illustrated Modern Reader of The Classic of Tea. Translated by Tony Blishen. Shanghai Press, 2017. ↩︎
  2. Zhang, Lawrence. "A Foreign Infusion: The Forgotten Legacy of Japanese Chadō on Modern Chinese Tea Arts". in: Gastronomica, Vol. 16, No. 1 (Spring 2016), p. 60. ↩︎
  3. Yuan, Mei. 2000 [1792]. 隨園食單 Suiyuan shidan (Recipes from Sui Garden). Reprint. Beijing: Zhongguo xiju chubanshe. ↩︎
  4. Yu, Jiao. 1988 [1801]. 梦厂杂著: 潮嘉风月 Mengcang zhazhu (Miscellaneous jottings of the Meng hall). Reprint. Beijing: Wenhua meishu chubanshe. ↩︎
  5. Zhang, "A Foreign Infusion", p. 55. ↩︎
  6. Ibid, p. 57. ↩︎
  7. Ibid, pp. 59-60. ↩︎
  8. Ibid, p. 58. ↩︎
  9. Ibid, pp. 56-57; p. 60. ↩︎
  10. חזקי שוהם, "עשינו קצת מסורת": מסורת מומצאת ובעיית העבר בתרבות העברית, בתוך: מכון שלום הרטמן, https://heb.hartman.org.il/invented_tradition/ ↩︎

כתיבת תגובה