מחשבות על בית

כשטיילתי בסין חשבתי הרבה על הבית. לא על הבית הפיזי שלי בתל־אביב, לא על בית הוריי וגם לא על הבית האידאלי ש״יום אחד״ אגור בו. חשבתי הרבה על הבית שלי כאן, עכשיו, בטיול. כתבתי את המחשבות שלי במחברת, ועכשיו אני מקליד אותן כאן.

1. [ללא כותרת] 11/09/2023

אומרים שבטיול הגדול המוצ׳ילה היא הבית, אבל אני לא חושב שזה נכון. ״בית״ לא נמצא במקום אחד — אצלי על הגב — אלא הוא שוהה בין לבין, ביני לבין מי שגר איתי: בהוסטל, בשביל, בבית־התה, ברחוב, בעיר, בכפר. הבית מתרחש במפגש, על קו הגבול, על מפתן הדלת. מכאן שאין רק בית אחד: יש לי בית עם כל אדם או דבר שיש לי איתו מפגש. הבית הוא ה־ ״היות גוף אחד״ (yī tǐ 一体) של ג׳ואנג־דזה: המפגש שבין החברים, שלאף אחד מהם אין התנגדות בליבו ולכן הם נעשים חברים [הספר האמיתי של פריחת הדרום, 6.5].

מכאן שכשלאו־דזה כתב:

אל תצא את פתח הבית / ותדע את העולם [ספר הדאו, 47]

הוא לא התכוון להטיף להתנזרות מחוויות, אלא להיפך — עלינו להיפגש עם כמה שיותר דברים על מנת להיות בבית, וכך נדע את העולם. כך נדע גם את עצמנו.

הרחבה

השורה הזו מלאו־דזה הטרידה אותי שנים: היא נראתה לי שמרנית מידיי, מאובנת. לאו־דזה אוהב מאוד את הדימוי של בול העץ חסר ההבחנות, שעדיין לא קיבל אף צורה ולכן הוא פנוי לקבל כל צורה. הוא קורא לו ״בול העץ של חסר השם״ (wúmíng zhī pǔ 无名之朴) (ספר הדאו, 37), בהתרסה כנגד האסכולה הקונפוציאנית, שנקראת גם ״אסכולת השמות״ (míngjiào 名教): הקונפוציאנים עסוקים בשמות, ״טייטלים״ — אם כל אדם יפעל בהתאם ל״שם״ שלו, כלומר בהתאם לתפקידו, העולם יבוא על תיקונו (מאמרות קונפוציוס, יג:3). לעומת זאת, אצל לאו־דזה שמות ותפקידים הם עניין יחסי שנתון לשינוי תמידי. תחת הצורה המובחנת והמוגדרת, לאו־דזה מבכר את רעיון הפניוּת או הריקות: הגלגל חייב להיות ריק מבפנים, וכמוהו גם קנקן החימר וחדרי הבית מוכרחים להתהוות סביב ריק על מנת שיהיו שימושיים; ולכן ״בַּיֵש של הדברים — עוקצם / באין — כוחם״ (ספר הדאו, 11).

שיאו של אותו ריק הוא הדימוי של בול העץ חסר השם: כאשר אדם לא לוקח על עצמו אף שם, אף תפקיד, הוא אינו רוצה דבר, ״ובלא רצייה, באמצעות הדומם / יבוא העולם על תיקונו״ (ספר הדאו, 37). אבל משמעותו האמיתית של דימוי בול העץ איננה להישאר חסר צורה וחסר רצונות באופן תמידי, אלא להישאר תמיד פנוי לקבל צורה, שם או רצונות חדשים, על ידי אי־היצמדות לאף צורה, שם או רצון, כלומר אי־היקבעות.

מכאן מגיעה ההבנה לגבי אותה שורה העוסקת בבית: כשם שב״אי־רצייה״ הכוונה איננה אי־רצייה פשטנית אלא אי־היצמדות לאף רצייה (וכנ״ל לגבי שם וצורה), כך גם ב־ ״אל תצא את פתח הבית״ הכוונה איננה לא לצאת מהבית הפיזי לעולם, אלא לא להיצמד לשום מקום אליו אתה מגיע בדרכך, לא להשתקע, על מנת שתוכל לקיים מפגש עם כמה שיותר דברים. בכל מפגש כזה מתכּוֹנן בית במובן עליו לאו־דזה מדבר, וכך יוצא שלמעשה אני תמיד ״בבית״ כשאני יודע את העולם, כלומר כשאני מטייל בו. אפשר, אם כן, להפוך את המשפט של לאו־דזה: ״תדע את העולם, ועל ידי כך תהיה תמיד בבית״.

לסיום אעיר שבדיעבד, כשחזרתי מהטיול והתחלתי לקרוא על זן בודהיזם, גיליתי שהפילוסוף הצ׳אן (זן) בודהיסטי לין ג׳י הדגיש במיוחד את ״הדרך של חסר הבית״, ואמר את הדברים שאמרתי כאן הרבה שנים לפניי:

כשאתם הולכים ממקום למקום, ואם אתם רואים כל מקום כביתכם, יהיו המקומות אמיתיים, כי … לא תנסו לשנות אותם. (לין ג׳י לו, 1; מצוטט מתוך "זן בודהיזם — פילוסופיה ואסתטיקה," מאת יעקב רז, עמ׳ 74.)

2. מחשבות דילוג הנמר, 22/09/2023

[א]

תרמילאות היא עניין לאינדיבידואליסטים, הומניסטים, אוטונומיסטים. הם חושבים שהאדם חופשי כשהוא לא קשור בכבלי החברה. הם יוצאים מהבית, מהעיר — נפטרים מהכבלים — והולכים. לבד או עם עוד אנשים. אבל מה הם מחפשים? תרמילאות היא חיפוש אחר נקודה ארכימדית שחומקת. אז [הם] ממשיכים ללכת — כנראה שלא מוצאים אותה, אז מה קורה כשהם חוזרים הבייתה?

[ב]

תרמילאות איננה עניין לדאואיסטים, למרקסיסטים, לשפינוזיסטים, לאנטי־הומניסטים, אנטי־אינדיבידואליסטים. אנשים שוויתרו מראש על נקודה ארכימדית — אנשים כאלה לא יוצאים לחפש אותה. אבל הם בכל זאת יוצאים לַעולם, בלי שום מטרה, יעד או כיוון. הדרך קובעת עבורם. לא אוטונומיה, לא רצון חופשי, שום שליטה. הם אינם בודדים משום שאינם ״אחד״, ועם זאת הם [גוף] אחד עם הכל.

[ג]

תרמילאים מקריבים את הבית לטובת ה״אני״, מחפשים את ה״אני״. אני מעדיף להקריב את ה״אני״ לטובת הבית. רומנטיקה זה להיקרע בין השניים ולנסות לזהות ביניהם: אני אהיה הבית שלך, אתה תהיה הבית שלי, הבית יהיה אנחנו.

הרחבה

במהאבהארטה, אפוס הודי עתיק, מסופר על צייד שלכד יונה בערב גשום, לאחר שמצא מחסה תחת עץ שהיווה את ביתה של היונה. בן־זוגה של היונה היה אומלל: אין משמעות לחייו ללא אשתו, כך הצהיר. ״מקום־המגורים (house) איננו הבית (home), רק האישה היא הבית״. אולם אשתו הזכירה לו שמכיוון שהצייד נח תחת העץ שלהם, חוקי הדהרמה (כללי המוסר ההינדים) מחייבים אותו להכנסת אורחים. לכן, כאשר לצייד היה קר, ליקט היון ענפים וזרדים להלדקת מדורה; וכאשר היה הצייד רעב והתכוון לאכול את היונה, הציע היון את גופו שלו במקום. הצייד התרשם מאקט ההקרבה העצמית של היון והחליט לחוס על חייהם של בני־הזוג היונים.

על פני השטח, נראה שהיון הקריב את עצמו למען אשתו, באקט רומנטי שמזהה את הבית עם ה״אני״ (של אשתו): הרי היון הצהיר על הבית כזהה עם אשתו, ובכך תיאר את הבית במונחים של ״אני״ (כלומר במונחים של ״אני״ מוגדר ומקובע, בעל צורה ובעל שם). אבל אם זוכרים את הנחייתה של היונה, שהזכירה לבעלה את הכנסת האורחים, רואים שלמעשה היון הקריב את עצמו לא רק לטובת אשתו, אלא גם לטובת הכנסת האורחים של הדהרמה אליה הוא מחויב. יתרה מזו, בהקרבתו את עצמו הוא מקריב גם את חיי המשפחה שהיו יכולים להיות לו עם אשתו (ואולי היו לו), כלומר במובן מסוים הוא מקריב את הבית־העצמי שלו. אולם על חורבותיו של בית זה הוא מקים בית חדש, שהדהרמה עומדת במרכזו. אם הבית הראשון היה מבוסס על העצמיות, כפי שעולה מהצהרתו כי אין משמעות לחייו העצמיים ללא אשתו, כלומר ללא הבית — אזי הבית החדש יהא מבוסס על התלות ההדדית, שהביטוי שלה כאן הוא במושג הדהרמה, כפי שעולה מהחלטתו של הצייד לוותר על הציִד כתוצאה ממפגן ההקרבה העצמית של היון, החלטה שחדורה במושג הדהרמה. התלות ההדדית היא, אם כן, התלות של הצייד ביונה הנקבה ושל היונה בצייד. תלות הדדית זו היא הבית האמיתי.

(הסיפור לקוח מתוך מאמרו של ארינדם צ׳קרברטי, Can the Subhuman Speak or Act?)